יאן שוונקמאייר ואני

כולם יודעים שאני פותחת כל מחזור עם הרצאה על יאן שוונקמאייר. 12 שנים, תמיד יאן

למה יאן

 אי אפשר להישאר אדיש לעבודות שלו. במובן הזה זה אסקפיזם מוחלט. אבל לא כמו לצפות בסרט הולווידי  דביק, להיפך. הימלטות מהעולם הזה לעולם מפחיד עוד יותר וביזזארי. כמו לתוך חלום כמעט סיוטי, ואי אפשר שלא להישאב פנימה. הוא עומד בדיוק על הקו הדק הזה שבין אמנות לעיצוב. המסרים שלו לא חד משמעיים כמו במחלקה לתקשורת חזותית ולא מופשטים כמו ביצה שבורה על קנווס שאפשר לעמוד ולנתח דקות ארוכות במחלקה לאמנות. השפה שלו לא מתחנחנת, להיפף, היא באה להרגיז, קצת כמוני. היא באה לתקוע גרעפס ענק במרכז החדר כדי להתריס. קצת כמוני. ושתיחנקו. ואי אפשר להסיר את המבט מהעולם המושלם שהוא יוצר בכל פריים ובכל אובייקט. הוא מצליח לממש את הפנטזיות הויזואליות הביזאריות ביותר באופן פיוטי ממש. לפעמים דוחה. תמיד מרתק. מפתיע. לא ייתכן

בקיצור ובשפה עממית, אין עליו