מעיין פוגל, או מיי גוש

אני תמיד זוכרת איזה עבודות או מיי גוש
אני עשיתי בשנה א

בכל מחזור מחדש אני לא מבינה איך זה קורה. אנשים מביאים את הדברים הכי מוזרים שגורמים לי לחשוב או מיי גוש ולרצות למות. אני תמיד אומרת את דעתי הכנה אבל מורידה את האו מיי גוש בא לי למות. ואומרת "אל תתעצלו לנסות שוב ושוב ושוב. זו עצלנות לצפות למשהו טוב בפעם הראשונה", אבלמ לא מאמינה שמישהו מקשיב ויחזור וינסה שוב ושוב. וכל שנה, כל מחזור זה קורה. הקסם הזה של פתאום לראות את הבנאדם ברגע שהאסימונים נופלים, לראות את הקושי והתסכול הופכים לעבודה מרגשת ומצוינת. ללמוד זה לא לפחד לא לדעת. לא לפחד לבוא עם דברים שגורמים למורים שלכם לרצות למות. מי שבא כבר יודע, לא מעז ללמוד. רק הענווה הזו מעניקה את המרחב שבו אפשר לחפש באמת. אני תמיד זוכרת איזה עבודות או מיי גוש אני עשיתי בשנה א

ואיך פעם אחת, רוני, שהיה כבר בשנה ה', הכין עבורי עבודה וקיבלתי ביקורת מעולה – אבל הרגשתי יותר מחורבן מכל העבודות או מיי גוש שהגשתי והכנתי בעצמי

מעיין היא אחת התלמידות הכי מדהימות שאי פעם היו לי במובן הזה. היא לעולם לא סטתה מהדרך שלה, לעולם לא נכנעה לתכתיבי אופנה ולא סיגננה את האיורים שלה כדי שיהיו קלים יותר לעיקול. וכל פעם שהיא מעלה היום ציור מהסקצ'בוק שלה לפייס, מבייתה הרחוק בברזיל, אני נפעמת מאיזו ציירת מוכשרת ובלתי מתפשרת היא נהייתה. איזה אומץ, חופש ווירטואוזיות. מעיין – הפוסט הזה מוקדש לך באהבה!!